למה לי לסבול עכשיו?

למה לי?

״כי ברגע שהיית בגהינום הכל נראה כמו גן עדן״

אולי הציטוט הזה ישמע מוגזם לחלקכם, אבל לי זה נראה מוגזם להתלונן על עמידה של שעה, על הליכה של שני קילומטרים ועל עליה של חמש קומות במדרגות. ולמה בכלל שמישהו יעשה את כל הדברים האלו מרצונו? הרי בשביל שני הקילומטרים יש לכם רכב, ובשביל חמש הקומות יש לכם מעלית.

אבל מה קורה ברגע שהמכונית במוסך והמעלית התקלקלה, ובכל זאת את כל הדברים האלו אתם צריכים לבצע? יש אנשים שמתמלאים חרדה מהמחשבה על זה שיצטרכו לעשות את זה עוד בטרם הם עשו את הצעד הראשון.

מחשבה.

תעצור הכל ותחשוב: איך ייתכן שלפני שעוד התחלת לעשות את הפעולה כבר התחלת לסבול ממנה? איך קבעת אחרי שלושה צעדים שיהיה לך קשה? ויותר גרוע מהכל, אתה רק מוצא את כלל הסיבות למה יהיה לך קשה. אתה מחפש אותן, והחיפוש הוא קצרצר, אבל סט התלונות שהצלחת למצוא הוא רחב ממש: 30 מעלות צלזיוס בחוץ, אני בלי משקפי שמש, אני הולך להזיע, הנעליים שלי לא נוחות...

המחשבה היא זאת שקבעה איך אתה תרגיש ועל מה תתלונן. אתה בחרת להתלונן, אתה אפילו בחרת על מה להתלונן. אתה האומן של היצירה הזאת, והיצירה הזאת היא שקובעת איך תרגיש. מחשבה יוצרת מציאות, אבל מה אם המציאות אינה מתיישבת בקנה אחד עם המחשבה? למי זה לא קרה כשחשבתם שהולך להיות גרוע, שהולך להיות קשה, ובסופו של דבר היה לא נורא.

עליך להבין:

• המחשבה יצרה פחד מפני הסבל. 
  
  
• פחד הוא דבר עתידי:  אתה פוחד להתחיל עם בחורה בפאב כי אתה פוחד שהיא תסרב. אתה פוחד שאם היא תסרב, אתה תצא מובך בפני החברות שלה וכל מי שנמצא בפאב. הכל זה עתידי מי אמר שהיא בכלל תסרב? הרבה יותר מביך לבהות בה כל הערב ושכולם ישימו לב לזה ולא תעשה דבר.
  
  
• פחד אינו מחויב להתממש שכן מדובר במצב עתידי ותרחיש שאנחנו יצרנו לעצמנו מתוך המחשבה שלנו.

רבים טוענים שהתעסקות במחשבה היא בין הדברים החשובים ביותר בספורט, ובמיוחד בספורט סיבולת. הטענה שלי היא שהמחשבה היא הדבר החשוב ביותר. לאורך הבלוג תהיה התעסקות רבה בפן המחשבתי. מלבד זאת, רציתי להוסיף עוד משהו לכל הרווקים שקוראים את זה:

• אומץ זה לא העדר פחד: אומץ זוכה לאהדה גבוהה הרבה יותר מאשר אי ביצוע של פעולה. אם תלכו לבחורה בפאב וגם אם היא תסרב, אתם תקבלו הרבה יותר אהדה ממה שאתם חושבים בפני החברים שלכם והסביבה.

סבל.

עד כאן הכל מובן, המחשבה יצרה פחד, הפחד יצר חרדה וסבל. אבל למה מכל האפשרויות המחשבה יצרה דווקא פחד? כי אתה ילדה קטנה עם קוקיות או לפחות בכושר של ילדה קטנה עם קוקיות. לא התכוונתי להעליב את הילדה עם הקוקיות, אבל צריך להסתכל על המציאות. המחשבה על סבל נובעת מכך שאתה מודע לאי מסוגלות של עצמך. אדם אשר באופן קבוע הולך מדי שבוע שלושים קילומטרים לא ירגיש סבל מכך שיצטרך ללכת שני קילומטרים.

כלומר, ברגע שאתה מכניס את עצמך לסיטואציה מיוזמתך ואף לכזאת שהיא קיצונית יותר, כך רמת המסוגלות שלך תעלה. אין זה אומר שאותו אדם שהולך שלושים קילומטר לא סבל בשביל להשיג תוצאה כזאת, אבל ההבדל המשמעותי הוא שבחיי היום יום ההתמודדות שלו תהיה טובה יותר מאשר כזה שבחר לא ״לסבול״.

חשיפה ממושכת לסיטואציה יוצרת יכולת התמודדות טובה יותר, במיוחד כאשר החשיפה הזאת נוצרת מרצונו החופשי של האדם.

לדוגמה: לפני אחד ממרוצי האולטרה מרתון שלי עשיתי מקלחות קרות ישר אחרי שהייתי מסיים אימוני ריצה. הסיבה לכך הייתה מכיוון שהתחרות מתקיימת בחודשי החורף באזור קר יותר מאיפה שאני גר ועם היתכנות גבוהה יותר לגשם. במשך יותר מתשעים יום הייתי מתקלח במים קרים. התוצאה הייתה שכבר ביום השלושים הייתי מורגל לטמפרטורה הקרה של המים. המחשבה על מקלחת קרה פחות גרמה לי לסבל וגם הרגשתי פיזית שהיכולת שלי להתמודד עם מים קרים הרבה יותר גבוהה ממה שהייתה. ביום התחרות, בשעה עשר בלילה, התחיל לרדת גשם. המשכתי את הריצה כאילו כלום לא קרה.

למה עשיתי את זה? כי זאת הייתה הדרך הטובה ביותר בשבילי להתמודד עם הפחד. קיומו של סבל אינו צריך ליצור מצב של הימנעות ממנו, ויותר מכך, עדיף להחשף לסבל הזה מרצונך.

מחקר בארה״ב בדק ומצא שחיילים בכוחות המיוחדים חווים פחות פוסט-טראומה מחיילים קרביים אחרים.נמצא שהסיבה לכך היא לא קשורה לכושר או לכל דבר אחר שאתם מעלים בדעתכם. הסיבה לכך היא מכיוון שחיילים בכוחות המיוחדים יוצאים למשימות תקיפה, והם מודעים לסביבה שלהם ולמה שעלול להתרחש. הם במודע מכניסים את עצמם לקרב.