למה לי לסבול עכשיו?
למה לי? ״כי ברגע שהיית בגהינום הכל נראה כמו גן עדן״ אולי הציטוט הזה ישמע מוגזם לחלקכם, אבל לי זה נראה מוגזם להתלונן על עמידה של שעה, על הליכה של שני קילומטרים ועל עליה של חמש קומות במדרגות. ולמה בכלל שמישהו יעשה את כל הדברים האלו מרצונו? הרי בשביל שני הקילומטרים יש לכם רכב, ובשביל חמש הקומות יש לכם מעלית. אבל מה קורה ברגע שהמכונית במוסך והמעלית התקלקלה, ובכל זאת את כל הדברים האלו אתם צריכים לבצע? יש אנשים שמתמלאים חרדה מהמחשבה על זה שיצטרכו לעשות את זה עוד בטרם הם עשו את הצעד הראשון. מחשבה. תעצור הכל ותחשוב: איך ייתכן שלפני שעוד התחלת לעשות את הפעולה כבר התחלת לסבול ממנה? איך קבעת אחרי שלושה צעדים שיהיה לך קשה? ויותר גרוע מהכל, אתה רק מוצא את כלל הסיבות למה יהיה לך קשה. אתה מחפש אותן, והחיפוש הוא קצרצר, אבל סט התלונות שהצלחת למצוא הוא רחב ממש: 30 מעלות צלזיוס בחוץ, אני בלי משקפי שמש, אני הולך להזיע, הנעליים שלי לא נוחות... המחשבה היא זאת שקבעה איך אתה תרגיש ועל מה תתלונן. אתה בחרת להתלונן, אתה אפילו בחרת על מה להתלונן. אתה האומן של היצירה הזאת, והיצירה הזאת היא שקובעת איך תרגיש. מחשבה ...