חומר אנושי

יש משפט שאומר: אל תחכו ליום מיוחד, אל תחכו לדבר מסוים. אם אתם רוצים להתחיל משהו תתחילו אותו עכשיו. ב־1 באפריל 2019 עמדתי בעבודה, עישנתי סיגריה עם חבר, הסתכלתי עליו בזמן שאני שואף את הסיגריה ואמרתי לו: ״תשמע, נראה לי שזאת הסיגריה האחרונה שלי.״ הוא הסתכל עליי, צחק בזלזול מסוים ואז חייך: ״אה, נכון… הראשון באפריל.״ הזלזול שלו נבע מכך שכבר כחצי שנה נלחמתי בהרגלי העישון שלי. כמעט עשור עישנתי סיגריות. באותה תקופה הייתי דלוק על בחורה שלא הפסיקה להגיד לי כמה זה הרגל מגעיל, ואני הייתי בחור שמן, מעשן, ביישן, ובעיקר כזה שמאשים את העולם בכל הדברים שקרו לו ובעיקר בדברים שלא קרו לו. כדי להירגע הייתי חייב את הסיגריה. סוג של נחמה מהירה. וכמה שהייתי צריך את הנחמה הזאת. משם הגעתי ל־20 “נחמות” כאלה ביום, ובתקופות מסוימות אפילו עברתי את רף ה־20 סיגריות ביום. אבל מאותו 1 באפריל 2019 הפסקתי לעשן. ועד היום לא חזרתי לזה. ב־פברואר 2020, עשרה חודשים לאחר מכן, רצתי לראשונה בחיי מרתון מלא במרתון תל אביב. התחלתי להרזות, התחלתי להאמין שהחיים שלי ניתנים לשינוי. הייתי הרבה יותר אופטימי, הרבה יותר שמח כנראה אחת השנים ה...